קטיה רסקין

למרחב בשבילי…

למרחב בשבילי זה קודם כל האנשים. הקירות שינו את עצמם פעמים רבות. הבית השתנה הרבה במהלך השנים. אבל דבר אחד לא השתנה בשבילי, זה החברויות. חברות הכי טובות שלי היום הן בוגרות של התוכנית. למרחב בשבילי הוא המקום שהיה קשה לעזוב. תהליך שנושא בתוכו זכרונות נעימים וגם פחות. לקח לי הרבה שנים באמת לשחרר, להחזיר לעצמי חלקים שאבדו שם בזמן הפרידה. בנוסף למרחב בשבילי הוא מרחב חלום שבו הכל אפשרי. מהרגע הראשון שהגעתי אמרו לי שכל מה שאני צריכה זה רק להעיז. בזכות זה גידלתי לעצמי כנפיים חזקות בזמן התוכנית. אכן יזמתי, הובלתי תהליכים, קידמתי פרויקטים, ובעיקר תמיד שאפתי ליצור קהילה. זה היה החלום העיקרי שלי.

איך הגעת ללמרחב? מה הזכרון הראשון שלך מהתכנית?

הזכרונות הראשונים הם מעורפלים ורחוקים, אבל אפשר לצוד קרעי זיכרונות. כמו פנים של נילי, של יהודה.שהתגנבתי למטבח הקטן כדי לקחת עוגיות חלווה של שולה לפני שאני יוצאת חזרה לפנימיה. חולצת הזאבים השחורה שלי שלא ירדה ממני כי רציתי להוכיח לכולם שאני חזקה ושלא כדאי להתעסק איתי.

חיבוקים של שולה. בחוויה שלי הגעתי לתוכנית בטעות. מדריכה בפנימיה בחרה אותי ועוד מישהי אחת מהקבוצה שלי. לא הבנתי מה האנשים האלו רוצים ממני, הייתי בטוחה שזו איזו תוכנית זדונית ושבעצם עושים עלינו ניסויים. בשנתיים הראשונות אפילו זלזלתי, כמעט לא הגעתי בטענה שיש לי עיסוקים. לכן התשובה על השאלה איך הגעתי לתוכנית היא – אחרי השנתיים שלי בתוכנית, כשבאמת לראשונה הייתי צריכה עזרה והסכמתי לקבל אותה.

איזו חוויה משמעותית את/ה זוכר מהתקופה ?

יש כל כך הרבה חוויות משמעותיות, אי אפשר לגמד אותן לחוויה אחת ספיציפית: קבוצת כתיבה ששם גיליתי את התשוקה שלי לכתיבה, פורום צעירים ששם הכרתי את החברים הראשונים שלי מהתוכנית, קבוצת מעורבות חברתית ששם הזדעזעתי מהמציאות, ועד צעירים ששם נלחמתי עבור הצעירים מול התוכנית, סמינר ג' ששם הדרכתי. זה שנסעתי עם גיא לשכונה שפעם הוא הדריך בה והוא הראה לי איך זה לגדול בשכונה של הקהילה האתיופית. שם ישבנו ופיצחנו גרעינים על המדרכה יחד עם חניכים שלול לשעבר. שגיא בכה כשלא ביקשתי ממנו עזרה במעבר דירה, כי בימים ההם לא ידעתי איך.

זוכרת שישבתי עם יציק והוא סיפר לי איך ישב עם נערות בסיכון שעבד איתן מהעבודה הקודמת שלו, רגע לפני שיצאו ללקוח. זיכרון שחיזק אותי שנים אחרי שבעצמי עבדתי עם צעירות בסיכון.זוכרת את ארוחות שני (ואז רביעי) עם פרי. זוכרת איך גיא ויציק עזבו. זוכרת את הלהקה, איך רדפתי אחריהם לכל הופעה שלהם עד שהם הכניסו אותי אליהם לנגן על גיטרה. זוכרת את הפירוק של קבוצת הכתיבה והמשבר שלי מול התוכנית שהגיע מיד אחרי. זוכרת את היציאה שלי מהארון בתוכנית מול כולם בסיפור שפורסם בספר שהוצאנו. זוכרת שהנחתי את ערב השקת הספר.

זוכרת את העבודה שלי במטבח, בתור נהגת, בתור גננית. זוכרת איך התחילו לבנות מטבח חדש וכמה התנגדנו לשינוי. זוכרת את חגית. אני גדלתי בתוכנית, כי הסכמתי לקרוא למקום הזה בית. יש לי זכרונות מהבית הזה במשך 8 שנים. אי אפשר לגמד את הזכרונות האלו לאחד ספציפי כי כל זיכרון שיש לי הוא מיוחד והופך אותי למה שאני היום.

מה קיבלת מהתהליך בלמרחב? 

אפשרות להאמין שאני יכולה וגם מסוגלת. קיבלתי הרבה חום והכלה מחגית המלווה שלי. חגית לימדה אותי שדרך הדמעות רואים יותר צלול. קיבלתי מהתוכנית חיבורים עם צעירים וצעירות נוספים שהייתי באין סוף אינטראקציות איתם. היום הקשרים האלו יקרים מפז. חברת נפש שלי אורפז היא גם בוגרת של התוכנית. זכיתי בחברות איתה. גם בחברות עם רעות ועם נילי הכל כך יקרות לליבי, חברות מדהימות ואהובות שלי.

איפה אתה היום (גיל, מצב משפחתי , מה עושה בחיים)? 

 בת 32. רווקה. עוד שהייתי בתוכנית סיימתי תואר בחינוך בלתי פורמאלי והנחיית קבוצות. אחרי
סיום התואר ותוכנית למרחב, ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אוכלוסיית צעירים. עבדתי בתור מדריכה בהוסטל לצעירים להט"בים, הראשון מסוגו בארץ. הייתי חלק מהצוות המקים של ההוסטל. ליוותי צעירים בשלבים שונים ומצבים נפשיים שונים בחייהם. אחרי העזיבה התחלתי תהליך התפתחות המקצועית העצמאית שלי. למדתי אקותרפיה שזה טיפול באמצעות טבע, כמו כן הילינג, דמיון מודרך, קונסטלציה משפחתית, תקשורת מקרבת ועוד. היום עוסקת בליווי תהליכים קבוצתיים ואישיים בטבע.

איזה מסר היית רוצה להעביר לצעירי למרחב המתחילים את התכנית? 

חשבתי הרבה מה להגיד, המסקנה שהגעתי אליה היא שהייתי קצת משנה את השאלה כדי להקל על עצמי,הייתי שואלת – מה הייתי אומרת לקטיה של אז שהיא רק נכנסת לתוכנית. זה אותו מסר מבחינתי והוא – תהני מכל רגע, פשוט מכל רגע שלך בתוכנית, כי הזמן עובר והופך להיות זכרון. עוד לא המציאו שיטה לעצור את הזמן, לכן פשוט תהני ממה שיש.