"אחרי שסיימתי את המיונים והתקבלתי לתכנית, הייתי מגיעה לבית בהוד השרון כמעט כל יום, שירתתי בצריפין והייתי נוסעת באוטובוסים ורכבות כדי להגיע לחוות את התכנית". מספרת טטיאנה ."העובדת סוציאלית שלי הייתה חגית, היא הייתה מדהימה אבל הייתה קשה נורא. זה התחיל מזה שהיא הכריחה אותי לנהל חשבון בנק ולהבין אם אני במינוס ואיך אני במינוס, הנושא הכלכלי היה מאוד חשוב לה והוא גם מאוד חשוב בתכנית, ילדי פנימיות בדרך כלל לא פוגשים את המושג כסף עד לרגע שהם יוצאים מהפנימייה ונכנסים לסוג של הלם. חגית הוסיפה לתת לי משימות ושיעורי בית מול החיילים בבסיס, משימות אסרטיביות כאלו ואחרות שתפקידם היה ללמד אותי להעמיד אנשים במקומם במידת הצורך. קיבלתי ליווי לכל פרט בחיי ונדרשתי לקבל החלטות על כל מאפיין בחיי, גם אם מדובר בהחלטות קשות".
"השתתפתי בקבוצת כתיבה בהנחיית עמיר קליגר, שהוא במאי ותסריטאי, אתו עבדתי גם על הבחינות לניסן נתיב. הייתה לנו קבוצה דומיננטית ורועשת, היינו נפגשים מידי שבוע ועובדים במשך שעות שלמות וכותבים. היינו כותבים סיפורים וטקסטים, אפילו הוצאנו לאור ספר, לא רע אני חייבת לציין".
כשסיימה את הצבא טטיאנה כבר הבינה שהיעוד שלה נמצא על הבמה, אבל הרגישה שזה תחום שהסיכוי להצליח בו הוא נמוך, דחיפה נוספת מהעובדת הסוציאלית של התכנית, הצליחה להחדיר בטטיאנה מוטיבציה, עד שהחליטה לנסות את מזלה. "ניגשתי למבחנים ב"סמינר הקיבוצים" ולא התקבלתי, שם כבר הבנתי שאין שום סיבה ללכת לניסן נתיב כי אין סיכוי שאתקבל, אבל חגית דחפה אותי קדימה, ניגשתי למבחנים והתקבלתי. שם כל החיים השתנו, זה נשמע כמו קלישאה אבל זה היה ממש כך".
"עברתי לגור בתל אביב, גם פה מדובר באחד מהצעדים שנעשו בזכות חגית, שתמיד שאפה לכך שנהיה כמה שיותר עצמאים, אז השכרתי דירה קטנה והתחלתי לתחזק בית בצורה עצמאית. קניתי קטנוע קטן שיסייע לי להמשיך ולהגיע להוד השרון פעמיים בשבוע לפגישות עם חגית ולפגישות כתיבה, התהליך שעברתי בניסן נתיב הוא תהליך שאי אפשר להסביר במילים, הייתי בחורה די ביישנית, מה שחשבתי שאני יודעת על משחק ותאטרון היה כלום ושום דבר ביחס לשאר התלמידים שהגיעו לניסן, בעיקר רציתי למות. התכנית הייתה אחת הסיבות העיקריות שעברתי את ניסן בשלום, בזכותם הצלחתי לסיים שלוש שנים בכל כך הרבה מובנים".
עם סיום הלימודים החליטה טטיאנה שהיא לא משאירה את העתיד שלה ביד הגורל או בידם של סוכני השחקנים והיא יוצרת את הג'וב הראשון שלה לגמרי לבד. היא פנתה לשחקניות נוספות ולשחקן בוגר בית ספר אחר למשחק והציעה להקים אנסמבל נשי וקומי, אנסמבל בּוּבָּצְ'קַה:"כבר במהלך הלימודים דמיינתי שואו גדול שעוסק כולו בהומור נשי ונשים הן הגיבורות הראשיות של המופע, הסיבה לכך היא שבתור אישה רציתי לעסוק בתכנים שמעניינים אותי, אם הייתי גבר סביר להניח שלא הייתי חושבת על המופע הזה לבד. בניסן זכיתי להתנסות ביצירות מקוריות שכתבתי וביימתי יחד עם שחקנים אחרים, שם יכולנו ליצור כל מה שרצינו, חלק היה נורא וחלק היה מוצלח מאוד. הקטעים שעבדתי עליהם שימשו בסיס למופע של בובצ'קה. דמיינתי קברט, דמיינתי מופע מלא מערכונים וכבר ידעתי שאני רוצה רוב נשי וגבר אחד שיאזן את כל זה"
"מופע קברט נשי שיגרום לכם להתאהב גם בתכונות הנשיות הכי גרועות. אנסמבל ויחד איתן גבר אחד שמנסה להתמודד עם כל זה, מופע חדשני, נועז ויוצא דופן המציג על הבמה את הפנטזיות, התשוקות והמחשבות שלהן. החומרים המקוריים משעשעים ובעיקר מוכיחים לנו שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד על נשים". (בקורת "וואלה").
