רעות בשארי

למרחב בשבילי…

בית, משפחה, אמונה בי, בטחון, הגשמת חלומות. 
בהרחבה – כשאומרים לי את המילה למרחב אני רואה בעיני רוחי את הבית הגדול והיפיפה בלב הפרדסים בהוד השרון, ובאותה נשימה הדמות של שולה היקרה והחיוך החם שלה עולה לראשי וכל החברים שהפכו באמת באמת, בלי קלישאה, למשפחה.

משפחה מהסוג הזה של הבני דודים שגרים ברחבי הארץ, שאשמח כל כך לפגוש פתאום באמצע הדרך, באירועים או אפילו לקבל שיחה מפתיעה, וגם ברור לי שבאופן הדדי אם מישהו יצטרך משהו, תהיה תמיכה וגיבוי.מתוכם יש חברים וחברות שנשארו בסביבה היום יומית שלי. ומברכת על זה בכל הזדמנות.

הכי מרגש לראות את הדרך שעשינו ביחד. 

בתחילת הדרך….

כששואלים אותי איך הגעתי ל'למרחב', אני תמיד עונה שהם הגיעו אלי.
נציגים של למרחב הגיעו לבית הספר שלי (דרור) וביקשו מיועצת בית הספר להפנות אליהם תלמידים. היא המליצה שאקשיב למה שיש להם להציע.
הסתקרנתי והגעתי ליום הפתוח בהוד השרון.

כשנכנסתי, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, לא הבנתי מה "הקטע" ומה המניעים של האנשים שם, אבל הרגשתי הרבה טוב "נשפך" מכל עבר ואמרתי לעצמי "לא יודעת מה זה המקום הזה, אבל אני מתקבלת ויהי מה".  
בראיונות נאמר לי ש'למרחב' עוזרת ותומכת במי שרוצה לעזור לעצמו, למי שיש את המוטיבציה ואת הפוטנציאל לכך. כבר בשלב הזה (ראיונות עם עדי גל ונילי המנכ"לית בזמנו) הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שמאמינים בי עוד לפני שמכירים אותי
ויותר מכך, יצאתי מהן יותר מאמינה בעצמי. לימים אני מבינה שלמרחב "דגו אותי" מבית הספר, כי אני היחידה שנכנסה לתכנית משם. ואמנם לא הגעתי מפנימייה כמו רוב הצעירים בתכנית, אבל פתאום הרגשתי שייכת. במקום בטוח. 

חוויה משמעותית בלמרחב…
מעבר לכל הליווי האישי המאוד משמעותי שקיבלתי (חגית סבג ועדי כץ המהממות!) שהיה כל כך נחוץ, לקחתי חלק בהרכב מוזיקלי דרך התכנית. להקת למרחב- "שביל התפוזים" היוותה חלק מרכזי ומשמעותי בחיי במשך 4 שנים. נפגשנו פעם בשבוע בימי שלישי ל4-5 שעות של מוזיקה וחווית מימוש והגשמה וכיף שלא יתואר. הופענו מעט, פעם בשנה בימי למרחב ועוד פעם אחת מחוץ לתכנית, עם זאת המפגשים עצמם וההתנסות המוזיקלית עם מנהלים מוזיקלים מן השורה – איציק יונה וגדי רונן, הפכו כל חזרה להופעה והתנסות מקצועית לכל דבר.  

בהמשך, התנסינו בהקלטות אלבום של שירים מקוריים של חברי הלהקה, שגם זה בפני עצמו היתה הגשמת חלום. היו עוד חוויות משמעותיות מאוד שלא ארחיב כדי לא להלאות, אבל כן חשוב לי לציין שהיו: קבוצת כתיבה, טיולים, קבוצת יב' ונגזר מכל זה החברים הטובים, העבודה שלי בתכנית במטבח ובשנים המאוחרות יותר כנהגת.  

איפה אני היום ?

אני בת 29, גרה בנתניה, סיימתי לא מזמן תואר ראשון בחינוך מוזיקלי, לאחרונה פתחתי עוסק פטור ובימים אלה בונה תכנית לחוגים בתחומי הבמה והאמנות. עד שאגיע ליעד הזה, וכדי להרוויח "כמה שקלים", אני עובדת כמורה/מדריכת ג'אגלינג בבתי ספר יסודיים בנתניה.

לפני כשנה הצטרפתי לקהילת האמנים בנתניה. זוהי קהילה של אמנים מכל התחומים שיוצרת ופועלת יחד גם במישור העירוני וגם במישור הפנים קהילתי. בנוסף לקהילה הצטרפתי לקבוצת אמנים-יזמים חברתיים בנתניה הנקראת: 'רנסנס ברחוב' קבוצת מתנדבים שמטרתה לקדם את תחום התרבות בעיר.

הפקנו מספר קבלות שבת שבהם בנינו את התוכן, גם של ההופעות וגם של מעגלי לימוד בנושאים משמעותיים כמו: ערבות והדדיות, חופש וחירות, תפילה אישית, שלום ועוד.. הנושאים התפתחו כשיח בקבוצות עם הנחיה שלנו תוך ניסיון חיבור לעולם הפנימי של כל משתתף.

באוקטובר האחרון (2019), הפקנו את פסטיבל 'אינזואגדה' – פסטיבל אמנים ואמנות ברחובות ובבתים, ב3 שכונות בנתניה. אנשים מהשכונות פתחו את ביתם להופעות של אמנים, וברחובות היתה חגיגה של אמנות – גלריות, ליצנים, גרפיטי, דוכנים והופעות רחוב מוזיקליות.

בנוסף לכל הטוב הזה, זכיתי להצטרף לעוד פרויקט מוזיקלי של קהילת האמנים. בפרויקט זה, שנקרא "העיר", הלחנו שירים של משוררת בשם מעיין מגלי (חברת קהילה), מתוך ספרה הראשון, אותו הוציאה לאור לפני שנה. אנחנו בעיצומו של תהליך ההקלטות ובקרוב מאוד מסיימים. בנוסף להקלטות אנחנו מריצים הופעות של השירים שנולדו.

מסר לצעירי למרחב…
חשוב לי להגיד שאם יש לכם חלום, תגדילו אותו, ואם אין, תיצרו אחד כזה ואז תגדילו, כי מגיע לכם, ותזכרו, הוא ממש יכול להתגשם וזה תלוי אך ורק(!) בכם.יש רגעים בחיים שנורא קל לוותר על החלומות לטובת ה'הישרדות', אבל דווקא אותם חלומות יוציאו אתכם מהדפוס ההישרדותי. מעבר לכך, אתם בלמרחב – נקודת פתיחה מטורפת. 
בהצלחה ואהבה רבה! 
רעות. 

מוזמנים/ות מאוד לדף אמן שלי.